פסק-דין בתיק ע"א 5654-07-11

השופט הבכיר זיאד הווארי - אב"ד:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת (כב' השופטת נבילה דלא מוסא)  אשר ניתן ביום 31.5.2011  בת.א 4165/07, ובמסגרתו חויבה המערערת לפצות את המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") בסכום של 1,045,000 ש"ח בניכוי תגמולי המל"ל, (בסך של כ- 370,000 ש"ח), בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא: 

המשיב יליד שנת 1959, קונדיטור במקצועו, נפגע בתאונת עבודה ביום 3.5.05 (להלן: "התאונה") במהלך עבודתו אצל המשיבה 2 (להלן: "המשיבה"), בעטיה נגרמו למשיב שברים בשתי עצמות העקב אשר קובעו בניתוח בהרדמה מלאה.

המערערת ביטחה את המשיבה בפוליסת ביטוח חבות מעבידים (להלן: "הפוליסה"),  אשר צורפה לתיק המוצגים מטעם המערערת.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), והוועדה הרפואית לעררים מטעמו קבעה למשיב נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 38%.

לאור הפער בין חוות הדעת של שני הצדדים, מינה בית משפט קמא את ד"ר צינמן כמומחה רפואי מטעמו, אשר קבע כי עקב התאונה נותרה למשיב נכות צמיתה בשיעור של  20%, המורכבים מ- 10% לפי תקנה 47 (4) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות") מותאם עבור כל רגל. כמו כן קבע, כי נוכח העובדה שמדובר בפגיעה דו צדדית ואופי עבודתו של המשיב הוא בעמידה, יש מקום לשקול הפעלת תקנה 15 לתקנות.

המחלוקת בין הצדדים בבית משפט קמא, נסובה בעיקרה על שאלת האשם התורם, גובה בסיס השכר וגובה הנזק שנגרם למשיב.

בית משפט קמא בחן את הראיות, התרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדויות שנשמעו בפניו והגיע למסקנה כי יש לקבל את תביעת המשיב כמפורט להלן.

ראשית לעניין טענת המערערת, כי יש לפטור אותה מכל חבות עקב חוסר שיתוף פעולה מטעם המשיבה, כאשר לדידה התנהגות המשיבה עולה כדי הכשלת בירור חבות במובן סעיף 22 לחוק חוזה ביטוח תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), ומאחר והמשיבה עשתה כן, במתכוון וביודעין, יש להחיל סעיף 24 (ב) לחוק חוזה הביטוח ולפטור את המערערת מכל חבות. בית המשפט דחה את הטענה, לאחר שבחן לעומק את התשתית הראייתית שהונחה בפניו. בית המשפט קמא קבע, כי מנהל המשיבה היה מעוניין בשיתוף פעולה, אולם זומן רק פעם אחת לפגישה עם ב"כ המערערת. בפעם היחידה בה הופיע בפני בית המשפט קמא הצהיר מנהל המשיבה על כוונתו לשיתוף פעולה וסיפק הסבר מניח את הדעת מדוע נבצר ממנו להגיע לאותה פגישה מתוכננת. אולם כאשר התקיימה ישיבת ההוכחות השנייה כבר לא היה בין החיים, ומנקודה זו ואילך חוסר שיתוף הפעולה נבע מהנסיבות שנוצרו ולא מתוך כוונה להכשיל את המערערת.

נוכח האמור, לא שוכנע בית המשפט קמא כי פעולות המשיבה או מנהלה כוונו כנגד מלאכת בירור חבותה של המערערת.

לעניין האשם התורם קבע בית משפט קמא, כי אין מקום לייחס למשיב אשם תורם לקרות התאונה, בין היתר מאחר ולא הוכח בפניו כי המשיב נקט בפעולה רשלנית כלשהי שתרמה לנזק.

באשר לגובה בסיס השכר, קיבל בית המשפט קמא את גרסת המשיב והעד מטעמו תוך קביעה כי שתי העדויות היו מהימנות. שתי העדויות סיפקו הסברים משכנעים, מדוע למשל סוכם דווקא על גובה המשכורת בסכום של 7,200 ש"ח לחודש על בסיס תשלום שבועי במזומן בסך - 1,800 ש"ח. נוכח האמור הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי המשיב קיבל לידיו משכורת שבועית בסך 1,800 ש"ח המסתכמת בסך - 7,200 ש"ח לחודש שהינה גבוהה יותר מאשר דווח בתלושי המשכורת. בית משפט קמא הפנה בהמשך להלכה הפסוקה, אשר על פיה יש להכיר בהכנסה בלתי מדווחת לצורך הערכת הפסדי ההשתכרות, כאשר נטל הוכחת הטענה רובץ על כתפי התובע. על התובע להציג ראיות של ממש הנעלות מכל ספק לתמיכה בטענה כי ההכנסה האמיתית עולה על ההכנסה המדווחת לרשויות.

בית המשפט קמא ערך אבחנה בין המקרה שלפנינו לבין אותם מקרים אשר נדונו בפסיקה, כאשר במקרה שלפנינו מדובר בתובע שכיר שקיבל מדי שבוע משכורת שבועית במזומן, לא נטען לגביו כי הוא עצמו בפועל הצהיר לעניין גובה משכורתו לרשויות המס, על כן אין כאן הודאת בעל דין שלצורך הפרכתה נדרש המשיב להביא ראיות של ממש.

בסופו של יום קבע בית המשפט קמא, כי המשיב קיבל משכורת חודשית בסך - 7,200 ש"ח, סכום זה משוערך ליום פסק הדין עמד על סך  של 8,800 ש"ח.

באשר לסוגית הכיסוי הביטוחי, הפנתה המערערת בהליך קמא, לשני סייגים המופעים בפרק ד' לפוליסה (ד' 2 ו-3) אשר פוטרים את המערערת מחבות כלפי המשיב. בית משפט קמא קבע כי הסייגים אינם חלים, שכן סייג ד' 3 כלל אינו רלוונטי. באשר לסייג השני (ד' 2), נקבע כי אי העמידה בחובת ההבלטה לפי דרישת סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח שוללת את תחולת הסייג.

בהמשך קבע בית המשפט קמא כי המערערת הבליטה את הסייגים לחבות בפרקים אחרים בפוליסה, לרבות ע"י הדגשה של הכתב ואילו בפרק הרלוונטי היא נמנעה מלעשות כן ובכך היא לא עמדה בדרישות סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח אשר מיועד למנוע הבלטה של סייג. 

בנוסף קבע בית משפט קמא, כי מאחר והמערערת לא הביעה התנגדות בסיכומיה לטענת המשיב לעניין חובת ההבלטה, הרי בכך קיבלה המערערת את טענתו בעניין זה.

בית משפט קמא פסק בסופו של יום למשיב פיצוי כדלקמן: